צדיק אמיתי בעליה מתמדת

צדיק אמיתי בעליה מתמדת

הצדיקים העליונים תמיד מתקדמים ומשתלמים, תמיד מתדבקים באינסוף, וממילא אין סוף להתקדמותם.

הרב חיים סבתו שליט"א הסביר את הגמרא בסוף ברכות (סד.) שעל הצדיקים נאמר שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא אלא תמיד הם מתקדמים שנאמר "ילכו מחיל אל חיל", ואמר שכל אדם זוכה בעולם הבא למדרגה מסוימת בהתאם למדרגה שהגיע בעולם הזה. אבל הצדיקים,מדרגתם בעולם הזה היא התקדמות ללא הפסקה וממילא כך היא מדרגתם לעולם הבא, התקדמות אינסופית.

שלוש

דוגמאות לכך אנו יכולים למצוא אצל יוסף הצדיק בפרשיות אלו.

התקדמות במלחמה נגד יצר הרע של עריות

בתחילת הפרשה התורה מספרת על יוסף "והוא נער את בני בלהה" (לז,ב) ודרשו חז"ל "שעושה מעשה נערות, מסלסל בשערו ומתיפה" (רש"י שם), כלומר נמשך קצת אחרי הברק החיצוני והיצר למצוא חן בעיני אנשים ונשים [כמובן שמדרגתו של יוסף עצומה ונוראה וכל דברי התורה נאמרים לפי מדרגתו]. ואכן כאשר אחי יוסף באו לחפש אותו במצרים הם חפשו אותו בשוק של זונות (ע' תרגום יונתן בן עוזיאל מב,ט ועיי'ש בפירוש יונתן).

בהיותו אצל פוטיפר כתוב "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" (לט,ו) וזו לשון רש"י "כיוון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך 'אני מגרה בך את הדוב' [אשת פוטיפר]", ואם כן משמע לכאורה שיוסף לא תיקן את דרכיו.

נלע"ד בעזה"י שאדרבא, מכאן מוכח ההיפך, שיוסף תיקן את עצמו וחזר בתשובה גמורה ולא נכנע ליצר מציאת החן בעיני אנשים ונשים כלל וכלל. מדברי חז"ל אלו משמע, שעד שלא משל לא היה מסלסל בשערו, ואולי הסיבה שסלסל בשערו לא היתה מצד עצמו כמעשה נערות, שאכפת ליוסף ממראהו החיצוני אלא רק משום מעמדו כמושל צריך הוא להראות יפה והדור, ולכן הקב"ה כעס עליו רק משום שאביו מתאבל וגם הוא צריך להיות בצער ולא משום שעצם מעשה זה פסול.

ישנה הוכחה פשוטה לכך שיוסף תיקן את יצרו בנקודה זו ולא היה עוסק במציאת חן בעיני אנשים ונשים. אילו יוסף לא היה מתוקן בצורה השלמה ביותר בענין זה, הוא לא היה מצליח לעמוד בנסיון הקשה מאוד של אשת פוטיפר שהיתה אשה יפה מאוד והציעה ליוסף כל טוב אם יענה להצעתה, וגם איימה עליו, ואף על פי כן לא חטא איתה ועמד בנסיון. אלא ודאי שיוסף עבד על עצמו והתקדם מבחינה רוחנית.

הוסיף ר' נתנאל ריבלין שישנו שלב נוסף של התקדמות רוחנית אצל יוסף. בריש פרשת מקץ, כאשר הוציאו את יוסף מהבור כתוב "ויגלח ויחלף שמלתיו" (מא,יד), ומשמע שיוסף היה לא מגולח, למרות שיכול היה ליפות את עצמו שהרי היה שליט בבית האסירים ויכל לעשות כרצונו (ע"כ). אלא משמע, שמתוך צדקותו הבין את העונש שהענישו הקב"ה ואת המסר שמסתתר מאחורי העונש, שעליו להתאבל כיוון שגם אביו מתאבל ולכן גם הוא התנהג באבל ולא גלח את שערו.

הערת הרה"ג הרב אביגדר נבנצל שליט"א – "עיין ירושלמי מו"ק ריש פ"ג "שאין ערב [נוח] לאדם להתגלח בבית האסורים" ע"כ. [ואולי יוסף שונה כיון שהיה מושל].

התקדמות במידת הביטחון בה'

גם במידת הבטחון בה' היתה ליוסף הצדיק התקדמות.

בסוף פרשת וישב התורה מספרת שיוסף פונה בבקשה אל שר המשקים "ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" (מ,יד), וכתב על כך רש"י "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים שנאמר אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב".

לעומת זאת, בתחילת פרשת מקץ יוסף מתגלה בשיא בטחונו (שמעתי בשם תלמיד חכם אחד) בשני דברים:

א. למרות שפרעה מאמין שהוא עצמו אלהים, יוסף לא פוחד ומזכיר מספר פעמים שאלקים הוא זה שפותר את החלומות והוא זה שמנהיג את העולם, עד שלבסוף הודה פרעה שיש אלקים ואמר "איש אשר רוח אלקים בו"; "אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת".

ב. יוסף לא תולה את החכמה בו אלא הוא חוזר ומדגיש שכל החכמה היא מאלקים שהוא הפותר, למרות שהוא מסתכן שעל ידי כך פרעה לא יצטרך אותו ולא יוציא אותו מן הבור, וכל זאת מתוך בטחונו בקב"ה.

ובאמת חז"ל שיבחו את יוסף על כך: "אלהים יענה - תלה הגדולה בבעליה, אמר הקב"ה אתה לא רצית להתגדל בעצמך חייך שעל כך תעלה לגדולה ולמלוכה" (תנחומא מקץ ג.).

אם כן, רואים אנו, שיוסף הצדיק, לאחר שהקב"ה מעניש אותו בתוספת של שנתיים בבור, מבין את המסר האלקי, מפיק לקחים ומגביה את עצמו למדרגה גבוהה יותר מאשר היה קודם עד אשר מהווה דוגמא לבטחון בקב"ה.

 התקדמות במידת עין טובה

דוגמא שלישית ליסוד של ההשתלמות היא בכך, שבתחילה יוסף סיפר על אחיו לשון הרע, ומסתבר שהדבר נבע מהסתכלות שלילית על מעשיהם של אחיו ללא לימוד זכות מספיק בהתאם למדרגתם ומדרגתו הגבוהות.

לעומת זאת, בפרשת מקץ, כאשר באו אליו אחיו, יוסף רחם עליהם כמו שכתוב במדרש: "ויכר יוסף את אחיו – שנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם...; והם לא הכירוהו – כשנפל בידם לנהוג בו אחוה" (רש"י מב,ח).

ולא רק זאת, אלא לימד עליהם זכות, שהתנהגותם כלפיו היתה מגלגולי ההשגחה העליונה ככתוב "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" (מה,ה). כלומר, יוסף עבד על מידותיו וקידם את עצמו לעבר מדרגה אלקית של "טוב ה' לכל", שאף על פי שמכרו אותו לעבד, לימד עליהם זכות, ריחם עליהם ואהב אותם.

o-bi?zhm@g ?b nor-bidi'> וזו לשונה "ויקנהו פוטיפר סריס פרעה - אמר רב שקנאו לעצמו, בא גבריאל ופירעו, מעיקרא כתיב פוטיפר, ולבסוף פוטיפרע". מהגמרא בסוטה עולה, שמשמעות המילה "סריס" איננה אדם שנסתרס ולכן היא לא דורשת ממילה זו שפוטיפר נסתרס, כמו שדרש מדרש רבה.

אבל לפי מדרש רבה הלומד שפוטיפר הסתרס מהמילה "סריס" והוא נקרא כך כאשר יוסף ירד למצרים, אם כן, על כרחנו כבר אז היה פוטיפר סריס, וחוזרת השאלה כיצד אמרה אשת פוטיפר "כדברים האלה" אם בעלה היה סריס? לפי מדרש רבה תרוצו של הרמב"ן מתבקש וזו לשונו "ואני תמה כי אדוני יוסף סריס היה, ואשתו בנעוריו נשאה, והם דרשו (בראשית רבה פ"ו,ג) סריס פרעה, מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש וסרסו הקדוש ברוך הוא בגופו... ואפשר שרצו לפרש כדברים האלה, עניני תשמיש בגלוי ערוה ומשמוש ידים, לא תשמיש ממש" (לט,יט). [מדברי הרמב"ן עולה, שההבנה היותר פשוטה היא שהכוונה לתשמיש ממש].

כנראה שמדרש רבה דורש את "פוטיפרע" כמו שכתוב במדרש רבה עצמו במקום אחר(פפ"ו) וזו לשונו "פוטיפר - הוא פוטיפרע, פוטיפר שהיה מפטם פרים לעבודה זרה, פוטיפרע שהיה פוער עצמו לעבודה זרה", או כמו מדרש הבאור כתב יד (הובא ב"תורה שלמה" עמוד תתתשנו) וזו לשונו "באו על אמו שני אנשים אחד שמו פוטי ואחד שמו פרע ונתעברה אמו משניהם לפיכך קראו אותו בשם אבותיו".

אונקלוס ותרגום יונתן חולקים על מדרש רבה וסוברים כמו הגמרא בסוטה, וזו לשון הרמב"ן "על שני סריסיו - היו אלה השרים שניהם סריסים כי היו שרי המשקים והאופים גם בבית הנשים אשר למלך, והמלכים יסרסו אותם. ודעת אונקלוס כי סריסים שרים וגדולים, אמר בפוטיפר (לעיל לז לו) רבא דפרעה, ועל תרין רברבנוהי, וכן תרגם יונתן (מ"ב כ יח) והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (מ,ב).

נלע"ד בעזה"י שהרמב"ן בתחילת דבריו תירץ שאלה על מדרש רבה: כיצד דרשו חז"ל שפוטיפר נסתרס עקב תאותו ליוסף מהמילה "סריס", הרי גם על שר המשקים ושר האופים נאמר שהיו סריסים אף על גב שלא הכירו את יוסף? תירץ הרמב"ן: את שר המשקים ואת שר האופים סירסו משום שהיו נמצאים גם בבית הנשים של פרעה, לעומת שר הטבחים, שתפקידו היה להוציא להורג (עיין אונקלוס) ולא היה כלל בבית הנשים, ולכן לא היה צריך להיות סריס אילולא היה חומד ביוסף למשכב.

ent:8.5?  i@g ?b :14.0pt;mso-line-height-rule:exactly;tab-stops:13.85pt 20.95pt center 420.7pt; direction:rtl;unicode-bidi:embed'>נלע"ד בעזה"י הסבר נוסף לכך שדברי יעקב עוררו את קנאת האחים ולא השקיטו אותה: האחים ידעו את הכלל "שאין חלום בלא דברים בטלים", ואם כן, אמנם רחל לא תשתחוה ליוסף אבל שאר החלום יתגשם, ומכיוון שהבינו מדבריו של אביהם שיש משמעות לחלומות של יוסף התחילו לקנא בו.

וכיצד יעקב לא חשש שבניו יודעים כלל זה? יתכן שיעקב ידע שהוא לא לימד כלל זה לבניו, אלא שהם למדו זאת מיוסף או שחשבו כך מדעתם. מכל מקום, כל ענין יוסף ואחיו הרי זה מגלגולי ההשגחה העליונה שדאגה לכך שיוסף ירד למצרים ויציל את משפחתו ואת שאר האנושות, והיא דאגה שיעקב בנסיון לשכך את הקנאה, אדרבא, יגרום להגדלתה על מנת שהאחים ימכרו את יוסף למצרים.

 

תכסיסו החכם של יעקב [הסבר שלישי]

יתכן הסבר נוסף: ליעקב היה תכסיס מבריק כיצד לשכך את השנאה. יעקב ידע שאחי יוסף שונאים אותו משום שהם חושבים שיוסף חלם חלומות אלו מכיוון ששאיפתו הוא לשלוט עליהם, והוא חשש שאם יגיד שזה אינו נכון אלא זו כמין נבואה שתתקיים בהמשך הם לא יאמינו לו ויחשבו שהוא רק רוצה לגונן על יוסף על מנת שלא ישנאו אותו, ולכן עשה יעקב בערמה ואמר ליוסף את מה שציטטנו לעיל על פי רש"י, על מנת שהאחים מתוך ידיעתם את הכלל שאין חלום בלא דברים בטלים יבינו מתוך דבריו שהחלומות של יוסף לא נבעו מרצונו להשתרר עליהם וממחשבותיו על כך במשך כל היום, אלא שחלומות אלו הם כעין נבואה ויוסף לא "אשם" בכך שהוא חולם עליהם ולכן הם לא צריכים לשנוא אותו.

מדוע בחר יעקב בדרך זו של ערמה לומר להם שאלו חלומות של נבואה? כיוון שרק כך אחי יוסף לא יחשבו שיעקב מנסה לגונן על יוסף ולא מתכוון באמת שיוסף לא חושב על שלטון עליהם. כאשר אחי יוסף שמעו את דברי יעקב, כך הם חשבו: "אבינו רוצה שנחשוב שחלומות אלו הם דברים בטלים כיוון שרחל מתה, אבל הרי אנו יודעים שאין חלום בלא דברים בטלים, ואם כן, הרי שהחלומות יתקיימו ואלו הם חלומות של נבואה, ולכן אין לנו סיבה לשנא את יוסף, כיון שאין הוא אשם בחלימת חלומות כאלו".

אבל באמת יעקב ידע שבניו יודעים את הכלל הנ"ל, והוא בכוונה תחילה אמר להם דברים אלו על מנת שיחשבו שהחלומות הם חלומות נבואה ולא ישנאו את יוסף, וכך לא יחשדו בו שהוא רק מנסה לגונן על יוסף.

למרות שיעקב ידע שיש חשש שהם יקנאו ביוסף, הוא העדיף שהם יקנאו בו מאשר שישנאו אותו. לפי פרוש זה, אכן תכסיסו של יעקב הצליח ושנאתם של אחי יוסף עקב החלומות נרגעה והיא הפכה להיות רק קנאה. ובאמת שיקול זה היה נכון, ויתכן שאם אחי יוסף היו שונאים אותו ולא רק מקנאים בו היו הורגים אותו ולא מוכרים אותו לישמעאלים, ורק משום שקנאו בו ולא שנאו אותו מכרו אותו לישמעאלים מתוך כוונה שלא יתקיימו החלומות.

אמנם פרוש זה קשה מלשונו של רש"י הנכתב לעיל, שכתב "שלא יקנאוהו", ולפי פרוש זה מטרת יעקב היתה למנוע שנאה ולא קנאה. עקב קושיה זו צריך עיון באמיתתו של פרוש זה.